"הכול בוער.
העין בוערת...
התודעה בוערת...
בוערת באש התשוקה, באש השנאה, באש הבורות...
בעצב ובמרירות, במכאוב, ביגון ובייאוש..." (מתוך סוטרת האש)
הסוטרה מתארת את מצב קיומנו.
מה שקורה בינינו וסביבנו מאלץ אותנו להכיר את המקומות האלה בעצמנו.
את המקום של חוסר האונים, של חוסר השליטה, של החולשה, ובעיקר החולשה של הכוח.
מול הבערה הזו, מול הכאב, מול החולשה, אתה רוצה לאטום את עצמך.
מפחד שהרגישות לסבלו של אחר תעשה אותך יותר חלש וחסר אונים.
אז אתה נסגר, ואז אתה מתחיל לבעור באמת.
אתה אוטם את עצמך בחדר סגור,
כשהדבר היחיד שנכנס אליו זה אתה לבדך
עם עצמך, עם הבעירה, עם הייאוש, עם חוסר האונים.
אנחנו באמת צריכים חדר פנימי בטוח, שאפשר להכנס אליו כשבוער.
אבל כדי שהוא יהיה באמת בטוח, הוא צריך להיות פתוח.
כזה הוא מרחב התודעה שלנו. חדר פנימי מאוד בטוח ומוגן, אבל לא אטום.
לשם אתה יכול לאפשר לכל הפחדים שלך להיכנס,
כי שם אתה יכול להתאמן בלהכיל אותם, להכיר אותם לעומק, ולא לתת להם לשתק אותך.
לראות שאפילו כשכואב, הצער הזה הוא עדיין בתחום ההכלה שלך.
וזה מחזיר לך את כוחות הפעולה שלך.
במקום הזה, חולשה היא לא בהכרח אי יכולת. היא כבר לא חוסר אונים.
החולשה הזו, יכולה לאפשר רגישות שאין בכוחנות.
ככל שאתה לומד יותר את טבע עצמך,
יש לך יכולת הזדהות יותר גדולה גם עם אומללות וחולשה וגם עם כוחות ושמחה של אחרים.
כי אתה מכיר את כל אלה בתוכך, ויודע שאתה יכול להכיל אותם.
דווקא מתוך הרגישות הזו הכוח שלך להתחבר לאחר, לשנות, לרפא, לתקן, נעשה יותר חזק. |
